אביב בישראל
כל עוד אני זוכרת את עצמי אהבתי לצייר. בבית הספר היסודי המורה שלי תמיד עודדה את היצירתיות שלי והטילה עליי פרויקטים לקישוט בית הספר. אני אמנית אוטודידקטית, ובשנים האחרונות אני חברה בקבוצת ציירים בעיר מגוריי.
היכולת להשתחרר דרך האמנות היא מתנה. כך גם במדיטציה. שתי הפעולות נותנות לי הזדמנות להתבונן פנימה ולשקף את מצב התודעה שלי. הן גם נותנות לי את האפשרות לתרגל “פשוט לעשות”, שהיא התרופה לספק, לחוסר הוודאות, לפחד, לחרדה ולמחשבות שמשתקות אותי.
דרך הציור אני מתרגלת מדיטציית זן
אותו רגע של פעולה משחרר אותי מעצמי. כאשר אני מציירת אני לגמרי בתוך הפעולה. אני הציור. אני נכנסת למצב תודעה מיוחד שבו אני יכולה לבטא את היצירתיות שלי ולחוות שלווה.
אני נעשית לא מודעת לזמן – אם אני שותה או אוכלת, ואפילו איני יודעת מי אני. איני שואלת “מה אני?”, אלא פשוט עושה: תנועת היד, זווית הגוף, חדות המבט, התנועה קדימה ואחורה מול הקנבס, לפעמים במשך שעות. לעיתים היד שלי נעה מעצמה, ומה שמופיע על הקנבס הוא משהו שלא תוכנן מראש.
סכין הציור שלי שורטת, מחליקה, נוגעת בעדינות, מנסה ללכוד את הרגע בעצם קיומו הפשוט, בבהירותו — כמראה אמיתית של עצמי. ואז, כשהרגע הנכון מופיע, הציור מסתיים ואני חוזרת אל המציאות.
ברצוני לשתף אתכם בזמן מיוחד מאוד שבו השתתפתי בפרויקט שחיבר בין משפחות שאיבדו את יקיריהן בעת שירותם בצבא הישראלי לבין אמנים שיצרו עבור המשפחות יצירות אמנות, כדי להנציח את אלו שנהרגו.
הרעיון לבקר אצל אחת המשפחות הללו מילא אותי ספק עצמי לגבי היכולת שלי לעמוד מולם. מה אומר להם?? כיצד אתרגם את מה ששמעתי והרגשתי אל תוך יצירת אמנות?
תרגול הזן – פשוט לעשות ולהיות ברגע
אך כפי שלמדתי מתרגול הזן שלי – פשוט עושים ונמצאים ברגע. ואז המצב נעשה פשוט.
כשביקרתי אצלם, בתחילה רק האם הסכימה לדבר איתי. לאחר מכן הצטרף לאט גם האב לשיחה. יחד הם סיפרו לי על אביב, בנם, שנהרג בפעילות מבצעית לפני שש עשרה שנים כשהיה בן תשע־עשרה בלבד.
לאחר שהקשבתי להם בקשב רב, למדתי על חייו של אביב – על התחביבים שלו, על חבריו, על הדברים שאהב ועל הדברים שלא אהב – חזרתי הביתה כדי לעכל את החוויה.
זה לא היה תהליך קל. הזמן עבר ושום דבר לא עלה. לבסוף, נאמנה לעיקרון “פשוט לעשות”, התחלתי לשרטט רעיונות על הנייר. אחר כך התחלתי לצייר על הקנבס, ואז לצייר מעל הציור, בניסיון להביא לידי ביטוי את רגשותיי האמיתיים, תוך שאני שואלת את עצמי מי היה אביב וכיצד נכון יהיה לתאר אותו.
איזו תמונה תוכל להביע תקווה, אהבה, אור וחמלה?
כאשר נכנסתי לגמרי אל תהליך הציור עבור המשפחה, התודעה הצלולה שלי השרתה עליי ליצור את הציור הזה. המשפחה אהבה את הדימוי של שדה מלא בפרחי כלנית אדומים, וכעת הוא תלוי בביתם.
פעולת הציור אפשרה לי לגעת בלב המשפחה הזו ולהגיע אל הרגע הזה.
ורדה בר ניר נולדה בישראל בשנת 1950. היא נשואה לישראל ואם לשלוש בנות וסבתא לארבעה נכדים. היא החלה לתרגל זן לפני כחמש עשרה שנים כאשר הצטרפה לבית הספר קוואן אום של מרכז הזן השרון. וכיום היא מורת דהרמה בבית ספרנו.